אתם לא מכיריים את רובי, האמת שגם אני לא מכיר אותו. רופא השיניים קרא בקול פעם אחר פעם "רובי, בבקשה", אבל רובי לא שמע. מכשיר השמיעה שהיה תחוב
באוזנו התקלקל. הוא המתין לתורו. יחד עם רובי ישבו קשישים נוספים. כל אחד ואחת מהם היה אמור להיבדק במרפאת השיניים של בית האבות. גם מ. ( אות בדויה, אישה אמתית) נמנית עם דיירות הבית. השיניים שלה כולן עשויות זהב. היא עולה חדשה מרוסיה. בחדר ההמתנה הקטן אמרו שלא רק השיניים שלה מזהב, גם הלב. רבים מהעולות והעולים החדשים ממדינות חבר העמים הם בעלי שיני זהב. מעניין מה אומר להם רופא השיניים בבדיקה התקופתית. לרובי אין אף לא שן זהב אחת אבל השיניים שלו זה סיפור. לכל שן ושן היסטוריה. המון שנים רובי עישן ושיניו עכורות, עששות, מצופות ניקוטין שצבעו כעין החלודה.
אני חושב עליו רבות, על רובי. למעשה הוא לא יוצא לי מהמחשבות. הוא דייר קבוע בהם, דייר מוגן. הרופא לא ידע שרובי לא שומע, וכנראה גם מי שישב על ידו לא שמע או לא חשב שהוא אמור להגיד לרובי שעכשיו תורו כי הרופא קורא לו.
טיפולי שיניים בגיל הזהב בבתי אבות עשויים להיות קטע מסרט דוקומנטרי על הזיקנה. תשושים ושפופים ישבו הממתינים. הרופא היה צעיר ויפה, קורן ומשדר בריאות. החיוך שלו יכול להיות פרסומת נהדרת למשחת שיניים אבל בעיקר- לבריאותן. היה משהו בהבדל התהומי בינו לבין מטופליו בכלל ובמצבן של שיניו לבין שיניהם בפרט.
אבל רובי לא שמע. הוא נקרא פעם אחר פעם. תהיתי מדוע הרופא לא קם לקרוא לו. לא היה לי נעים געת ברובי ולרמוז לו במגעי העדין כי הרופא קורא לו. הייתי אורח, ליוויתי לבדיקה את אם אשתי, שיש לה תותבות למעלה ולמטה ולפעמים, בלילה, הן נופלות לה ובבוקר לובה או טניה כבר יודעות איפה לחפש ואיפה למצוא אותן…
נ.ב. החשש מפני טיפול שיניים הוא טבעי ומלווה את חלק הארי של המטופלים לאורך שנים. הרתיעה מהטיפול מוטמעת ברבים, אשר
זוכרים עצמם כילדים קטנים יושבים מכווצים מפחד ומאימה על כיסא רופא או רופאת השיניים, נבעתים מקול זמזום מכונת הקידוח, עוצמים עיניים כדי לא לראות את הזוועה המתרגשת, עוצרים נשימה ורוצים להיעלם… גילוי נאות: אני כבר בגיל השלישי, ועדיין מזמזם באוזני רוחי קול המקדחה האיומה של ד"ר ליזה, אשר עד היום אנחנו, הילדים של אז, זוכרים משפט שאמרה לאחד הילדים באחת מביקורת השיניים התקופתיות שערכנו אצלה: " אין לך חורים, חמודי, יש לך בורות". גילוי נאות: הילד הזה הוא אני… האמת? אני עדיין לא בגיל הזהב, אבל אם וכאשר אגיע אליו הדבר האחרון שארצה הוא שד"ר ליזה, עליה השלום, שוב תחייך מולי בשיניים שאותן דימית למלתעות ותגיד לי שהחורים שלי הם בורות…
אתם כבר יודעים כי רובי שלא שומע ויש לו שן כן ושן אין לא יוצא לי מהראש. אני חושב איזה מזל יש לרובי שבבית האבות הוא מקבל טיפולי שיניים חינם כחלק מחבילת השירותים המצוינים שמוענקים שם לדיירים. ועל הידיים הטובות שהוא נמצא בהן כאשר בסוף, אחרי אין ספור קריאות של הרופא היפה "רובי, בבקשה", רובי בכל זאת שומע איזה רחש עמום ומזהה בו את שמו. לאט לאט הוא קם ונכנס פנימה ובחיוך רחב וחם מקבל הדוקטור את פניו ואומר לו "רובי, בבקשה"